רוסיה או המערב – האם ירושלים צריכה לבחור?

הצמרת הישראלית ממעטת לעסוק בסוגיית ריכוז הכוחות הרוסיים בגבול אוקראינה, אך מלחמה מחודשת בין רוסיה לבין אוקראינה עלולה להעמיד את ירושלים בפני ברירה קשה בין מחויבותה לבעלות בריתה במערב לבין מערכת היחסים החשובה שלה עם רוסיה.

המתיחות הצבאית הרוסית-אוקראינית

החל בסוף אוקטובר 2021 רוסיה צוברת במערב המדינה, בסמוך לגבול אוקראינה, כוחות צבא רבים. העוצמה הצבאית חסרת התקדים שהיא ריכזה במרחב עלולה לאפשר לה לכבוש את מזרח אוקראינה (ששטחה הוא השני בגודלו באירופה, אחרי רוסיה).

מוסקבה הציגה שורה של דרישות פומביות למערב, ובמוקדן הגעה להסכמות מחייבות משפטית להפסקת הרחבת נאט”ו, אי-הצבה של מערכות נשק המאיימות על ביטחונה של רוסיה במדינות הגובלות ברוסיה, בין אם הן חברות בנאט”ו ובין אם לא, וקביעת צעדים בוני אמון – הרחקת תרגילים מגבול רוסיה, קביעת מרחקי בטיחות בין כלי שיט וטיס בימים הבלטי והשחור וחידוש דיאלוג ביטחוני בין רוסיה וארצות הברית ונאט”ו.

במקביל, רוסיה דורשת לאשר את הפעלתו של צינור הגז השנוי במחלוקת נורדסטרים-2, שצפוי להגביר את תלותה של גרמניה, ואירופה בכלל, בגז הרוסי. מוסקבה גם תובעת מארצות הברית לשקם את ערוצי השיח הדיפלומטיים לאחר שבשנים האחרונות נסגרו כל הקונסוליות האמריקניות ברוסיה והרוסיות בארצות הברית, וצומצם הסגל הדיפלומטי בשתי הבירות, מה שמקשה אפילו בתחום הנפקת הוויזות. בין מוסקבה לוושינגטון מתנהל משא ומתן בנושא בקרת נשק בנוגע לנשק גרעיני ובתחום הסייבר.

היעדים האמיתיים (endgame) של פוטין במשבר והעיתוי שלו אינם ברורים. ארצות הברית ומדינות המערב מאיימות בגביית מחירים מדיניים וכלכליים חסרי תקדים אם רוסיה תפלוש לאוקראינה; אך עולה מכך בבירור כי אין כוונה מערבית להיכנס לעימות צבאי עם רוסיה.

הדילמות שהמשבר מציף בפני ישראל

ישראל רחוקה מהזירה האוקראינית, ואינה יודעת להעריך נכונה מהי ההסתברות כי רוסיה תפלוש, או איך הדבר ייעשה ומתי. בשלב זה היא ממעטת לעסוק במשבר, אף כי הוא מחדד את הדילמות שלה לגבי היחסים עם רוסיה, ובאופן רחב יותר את גישתה כלפי התחרות בין המעצמות הגדולות.

בשנים האחרונות הצליחה ירושלים לפלס לעצמה נתיב ייחודי בפוליטיקה הבינלאומית: היא אינה מתעמתת עם מוסקבה בפומבי בסוגיה האוקראינית, ונמנעת מהצטרפות למהלכי ענישה קולקטיביים של המערב כלפי רוסיה (סנקציות, בידוד מדיני וגירוש מרגלים). גם המערב מגלה הבנה יחסית לצורך של ישראל להידבר עם הקרמלין, בייחוד על רקע השכנות שנוצרה בין ישראל לבין רוסיה בעקבות ההתערבות הצבאית של מוסקבה במלחמת האזרחים בסוריה ב-2015.

יחסי ישראל-רוסיה הינם בשיא היסטורי, ובשלושים השנים האחרונות התפתחו בצורה ניכרת בהשוואה לתקופה הסובייטית. רוסיה מאפשרת לישראל חופש פעולה צבאי נגד איראן בסוריה, ומבצעת מחוות, כגון החזרת שרידיו של החייל הנעדר מקרב סולטן יעקוב, זכריה באומל. רוסיה מצפה מישראל לסייע לה להגיע להסדרים מדיניים בנוגע למזרח התיכון בשיתוף ארצות הברית. כמיליון דוברי הרוסית בישראל מהווים גשר תרבותי בין המדינות. ישנם יחסי מסחר משגשגים שהיקפם הוא 3-2 מיליארד דולר בשנה. רוסיה גם מעריכה את ישראל כמליצת יושר על תפקיד הצבא האדום במלחמת העולם השנייה. בעניין זה, בעל חשיבות קריטית לקרמלין, ישראל נתפסת ברוסיה כשותפתה בקנה מידה גלובלי. מנגד, ישנם ניגודי אינטרסים רבים, ששני הצדדים מנסים לתחם.

אם המשבר הרוסי-מערבי-אוקראיני יסלים, הוא ייאלץ את ישראל לבחון מחדש את מדיניותה הנוכחית. ממשל ביידן עלול לדרוש ממנה, בצורה נוקשה מבעבר, לבחור צד, לחבור בצורה פומבית למחנה המערבי בגינוי רוסיה ולקטוע קשרים עימה. סירובה של ישראל לעשות כן יתווסף לשורה של מחלוקות עם וושינגטון בנושא הגרעין האיראני, הסוגיה הפלסטינית, ייצוא סייבר התקפי ועוד.

במקביל, ישראל נדרשת לבחינה מתמדת של רלוונטיות מדיניותה, בעת שהתחרות בין המעצמות מחריפה. בשעה שארצות הברית ממוקדת בעימות בקנה מידה היסטורי עם סין, נסוגה מהמזרח התיכון, וסובלת מדימוי של חולשה יחסית בקרב שחקני האזור – דווקא רוסיה וסין מעצימות את תפקידן בו. הן אינן חותרות להחליף את ארצות הברית, אבל צוברות מנופי השפעה וכושר היזק באופן המשפיע על בעיות חשובות לישראל. כך, בתקופה האחרונה גבר תפקידה של מוסקבה בהידברות בין המעצמות לבין המערב בנוגע להסכם הגרעין עם איראן. בנוסף, לרוסיה יש השפעה על חופש הפעולה של ישראל ב”מערכה שבין המערכות” (מב”מ) בזירה הצפונית, או במלחמה, אם תתפתח בין ישראל לבין חיזבאללה.

המלצות

פתגם רוסי אומר: “שכנים לא בוחרים”. רוסיה אינה צפויה להיעלם בעתיד הנראה לעין מגבולה הצפוני של ישראל, ועל הקברניטים בירושלים לגלות קשב רב לשאלה כיצד להתאים את מדיניותם לתרחישי הסלמה בתחרות בין המעצמות. ייתכן שבקרוב יתקבע סטטוס-קוו חדש ולא נוח עבורנו ביחסים בין המעצמות. סביר שישראל שוב תבקש לנקוט עמדה מעורפלת בין רוסיה לבין המערב, אך מוטב לתכנן את מרכיבי מדיניותה והאיזון ביניהם מראש, פן יתברר כי הפסיחה על שתי הסעיפים גם תכרסם באמון בין ישראל לבעלות בריתה וגם לא תזכה להכרת תודה מספקת במוסקבה.

אל לישראל לחכות להתפרצות משבר, אלא לנצל את הזמן הקרוב להערכת מצב על יחסיה עם רוסיה, כשלב בדרך לגיבוש אסטרטגיה לאומית להתנהלות בעידן של תחרות חריפה בין המעצמות, שנדרשת גם אם רוסיה לא תפלוש בעת הקרובה לאוקראינה. אסטרטגיה כזאת צריכה לאזן בין דבקות בברית ההיסטורית עם ארצות הברית לבין הצורך של ירושלים להשאיר לעצמה חופש תמרון גם מול המעצמות האחרות. ישראל נדרשת לחתור לגיבוש מנגנוני התייעצות הדוקים עם בעלות הברית המערביות, למצב עצמה כגשר אפשרי בינן לבין רוסיה, להחליט כיצד תתנהל בפומבי (לעומת המישור החשאי והדיפלומטי), לבחור באילו תחומים לפתח שיתוף פעולה עם רוסיה ואיפה לרסן את עצמה. הימנעות מגיבוש אסטרטגיה כזאת עלולה להציב את ישראל באש צולבת בין המעצמות, להכניסה לשרשרת כיבויי שרפות, באופן שישחק את חופש התמרון האסטרטגי שלה ויקרין לרעה על סוגיות ליבה של ביטחונה הלאומי, בפרט בנוגע למדיניות הרחבה מול איראן.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: Shutterstock